יד ושם · 2020 · אנימציה דוקומנטרית
תמונות שיש רק בזיכרון שלי.
שלושה סרטים לפרויקט הסיפור שלנו של יד ושם, שבו שישה יוצרים עשו שנים עשר סרטים קצרים. הסרטים נעשו כשהניצולים שמסרו את העדויות עוד היו בחיים ויכלו לראות אותם.
שלושה סרטים לפרויקט הסיפור שלנו של יד ושם, שבו שישה יוצרים עשו שנים עשר סרטים קצרים. הסרטים נעשו כשהניצולים שמסרו את העדויות עוד היו בחיים ויכלו לראות אותם.
ב־2020, רגע לפני שהארץ נסגרה, יד ושם ביקש משישה יוצרים לעשות שנים עשר סרטים קצרים מתוך עדויות של ניצולים שעוד היו בחיים. מגבלה אחת בבקשה הזאת קבעה את כל השאר. הסרטים נועדו למשפחה שלמה שצופה בהם יחד, ולכן אי אפשר היה לבנות אותם על הזוועות.
אחת התגובות הנפוצות ביותר לעדות של ניצולים היא שאי אפשר להכיל את היקף האכזריות. לכן חיפשנו בכל עדות את הנקודות האנושיות, את הרגעים שמראים מי היה האדם הזה, מה היה האופי שלו ואיך חשב, ובנינו כל סרט סביבם. לא כי כל השאר לא נמצא שם, אלא כי מי שלא מסוגל להכיל את השלם, עדיין יכול לשאת איתו ילדה שעומדת על אבן.
שניים משלושת האנשים שבסרטים, אלקה ושאול, הלכו מאז לעולמם. הסרטים הוקרנו ב”זיכרון בסלון” ובמקומות נוספים.
יתומה, צעדת מוות, והאחות הגרמנייה שלקחה אותה אליה.
אח שנמחק מרשימה, וארבע עשרה שנה עד שנודע לו.
הנערה שלא שתקה, והשם שקיבלה בזכות זה.