אלקה בורנשטיין שרדה את המלחמה, לדבריה, כי בכל מקום, גם במקומות הנוראים ביותר, אנשים היו טובים אליה. הטובה מכולם הייתה הילדגרד נויגבאואר, אחות גרמנייה שפגשה במחנה פליטים בגרמניה.
כשהגיעה לאושוויץ, אלקה כבר הייתה יתומה. היא עבדה בעבודות כפייה במחנה גרמני בשם הוכווילר, והלכה בצעדות המוות. ב־1944, במחנה עקורים בגרמניה, היא התעוררה בוקר אחד וגילתה שכולם נלקחו משם בלילה. ואז ראתה את הילדגרד.
הילדגרד לקחה אותה הביתה, אל ההורים שלה בכפר גרמני, והייתה לה לאם. אלקה אמרה להם שקוראים לה אלי קרל, ושאיבדה את הוריה בהפצצות על דרזדן. הסרט מספר על הבית הזה, על הטוב שמצאה בו ועל הסוד ששמרה שם. כשפגשנו את אלקה, הרושם הראשון היה של אישה מלאת חן, וחדה להפליא.
”כשהתעוררתי בבוקר, הייתי לבד. את כולם לקחו בלילה.”
”היא שאלה למה אני בוכה. סיפרתי לה בגרמנית.” הסרט מצייר אותן בעיפרון רך ובצבעי מים על נייר בהיר, את האחות בשרוולים המפוספסים ואת הילדה באפור.
”הילדגרד לקחה אותי איתה הביתה, לכפר גרמני בשם הרמסדורף.” את הסרט מובילים החומרים הממשיים שהיו שם ברגעים המכריעים בסיפור שלה. הם מופיעים כטקסטורות מצולמות מול הציור: ריפוד הקטיפה בתא הרכבת, התחרה של הסינר, מפת שולחן, עגלת תינוק.
”היא באמת הייתה טובה אליי, אז למה לא סיפרתי לה? פחדתי.”
”אופה שנא יהודים. הוא אמר שהם יצורים רעים, חזירים מסריחים. אם הוא היה יודע, הוא היה חונק אותי.” בסרט רואים את זה במראה. אלקה עומדת מולה, ובמקום ההשתקפות שלה מביט בה היצור שאופה תיאר.
הילדגרד מחבקת אותה, הבית מאחוריהן. ואלקה שומרת על הסוד שלה.
”כשהרוסים באו לחפש נאצים, לא ידעתי מה לעשות. לספר להם מי אני, זה היה הדבר הכי קשה שהייתי צריכה לעשות.”
”אבל אופה אמר, ’אלי, הצלנו אותך, ועכשיו את מצילה אותנו.’”
”כשהמלחמה נגמרה, הייתי צריכה לברר אם מישהו מהמשפחה האמיתית שלי שרד.”
