אנחנו קוראים את המקור. את כולו.
רוב הסטודיואים מבקשים בריף: סיכום של עמוד אחד שכתבה מחלקת התקשורת. אנחנו מבקשים את המאמר, את הקטלוג, את העדות, את בקשת המענק. מסמנים את מה שהכול נשען עליו, ושואלים את מי שכתב את המחקר מה פספסנו.
אנחנו מבינים מה הסרט לא יוכל להגיד.
בסרט של ארבע דקות יש בערך 500 מילים של קריינות. במאמר של 40 עמודים יש 12,000. הדחיסה אכזרית. ההחלטה הראשונה שלנו בכל פרויקט היא לשם מה הסרט, ולא מה ייכנס אליו. קהל אחד, מטרה אחת. ועד סוף הפרויקט אנחנו מגינים על ההחלטה הזאת מפני כל ניסיון להוסיף עוד ועוד.
אנחנו כותבים את התסריט עם החוקרים, לא אחריהם.
חוקרים טובים להפליא בעבודה משותפת על תסריט, אם פונים אליהם נכון: קודם על המבנה, ורק אחר כך על הקריינות. עוד לפני שכתבנו שורה אחת, אנחנו שולחים להם את שלד המבנה. עוברים שניים-שלושה סבבים לפני הסטוריבורד. והתסריט לא ננעל עד שהחוקרים אומרים שהוא מוכן.
אנחנו מעצבים מתוך המקור, לא מתוך מודבורד.
השפה החזותית נולדת מהחומר עצמו: מהארכיון, מהטון, מהמרקם. אין לנו סגנון בית שאנחנו מלבישים על כל נושא. אנחנו נותנים לנושא להחליט איך הסרט ייראה, ולכן הסרטים שלנו לא דומים זה לזה.
אנחנו שואלים על הכול, ואז שואלים שוב.
בניגוד לרוב הסטודיואים, אנחנו שואלים מה הכוונה שמאחורי החומר, ואז שואלים שוב. לא זזים עד שאנחנו בטוחים מה הוא בא לומר, ולמה התכוונו החוקרים. עוד לפני שמצויר קו אחד, יש הרבה הלוך ושוב.
את המוזיקה לכל סרט אנחנו כותבים בעצמנו.
לכל פרויקט יש מוזיקה מקורית, שאיתן שפר, המלחין של הסטודיו, כותב במיוחד לנושא. אף פעם לא מוזיקה מוכנה מספרייה. הפסקול הוא החלק בסרט שהקהל לא ממש יודע להסביר, אבל תמיד מרגיש.
המנכ״לית יושבת בכל ישיבת תסריט, בכל פרויקט.
את החלק הזה אי אפשר לעשות בפס ייצור, ואנחנו גם לא מנסים. הסרטים שלנו הם מה שהם בזכות המעורבות הצמודה של הסטודיו בכל תסריט. וזה לא ישתנה.