סרט על דימוי שנעשה ”שלא בידי אדם”. הביטוי הזה נדד משריד ביזנטי קדוש אל פס הייצור במפעל, ומשם אל שורת הפרומפט, ובכל תחנה הוא אומר משהו אחר.
בשנת 944 רכב פקיד קיסרי בשם תאופנס מקונסטנטינופול אל נהר הסגרוס, כדי להביא משם חפץ מסתורי: המנדיליון, בד שעל פי המסורת הופיעו עליו פניו של ישו בלי שאיש צייר אותו. ארבעה בחנו אותו: הקיסר, שני בניו והקיסר השותף. הבנים כמעט לא ראו דבר, רק קווי מתאר מעורפלים של פנים. הקיסר השותף ראה את עיני ישו והאוזניים שלו.
המחלוקת על מה שרואים היא נקודת המוצא של בטנקורט להיסטוריה ארוכה בהרבה: למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שדימוי נעשה ”שלא בידי אדם”. זה נשמע ימי־ביניימי ורחוק. זה לא. כבר בתחילת המאה העשרים, פרסומות של מפעלים הבטיחו לחם ובוכנות שיוצרו בלי מגע יד אדם, והביטוי הפך מנס להבטחה. ועכשיו הוא חוזר, בדרך שבה אנחנו מדברים על דימויים שמייצרות מערכות שאי אפשר להציץ לתוכן.
הסרט בנוי על תנועה אחת שחוזרת שוב ושוב. בכל תקופה נכנסת יד אל הפריים כדי ליצור משהו, ואז היא דוהה ויוצאת ממנו, והעבודה נמשכת בלעדיה. יד הצייר על הלוח. ידו של בן הקיסר מעל הבד. ידי האופה באמצע הלישה. יד הפועל בכפפה, מעל פס הייצור. יד המעצב מול שורת הפרומפט.
הכול מצויר בהשראת איקונין ביזנטי, באדום בורדו ובכחול על עלי זהב סדוקים, גם המפעל של המאה העשרים וגם הלפטופ. הסרט לא טוען שהדברים האלה דומים זה לזה. הוא טוען שבכל פעם חוזרת אותה טענה בדיוק.
היד המשוכפלת היא גם טיעון שמגיע מתולדות האמנות. העתק של העתק הוא דימוי שמאבד משהו בכל פעם שמשכפלים אותו, מהדפסי המשי של וורהול ועד דף שעובר שוב ושוב במכונת הצילום. בעזרתו שואלת תולדות האמנות כבר זמן רב מה הולך לאיבוד, ומה נוצר, כשאף יד לא נוגעת ביצירה. וזה בדיוק מה שעושה רצף השכפולים בסרט. הוא לוקח את המאה של פס הייצור, שבה בלי מגע יד אדם היה דבר להתגאות בו, ומספר אותה בסטופ־מושן של שכפולים. הדימוי נשחק פריים אחרי פריים, וזה הטיעון עצמו.
ציור של דבר שאמרו עליו שאלוהים מצויר עליו. תאופנס יוצא מקונסטנטינופול עם נושאי הלפידים והמזמרים שלו, הנהר לפניו והכיפות מאחוריו. הסרט כולו מתרחש על לוחות כמו זה, וזה כל הטיעון: היסטוריה של דימויים, שמסופרת בשפה של דימויים.
הבד עובר מיד ליד, מצויר בקפלים הגיאומטריים והשטוחים של מסורת האיקונין. ובמקום שבו הקהל מצפה לראות פנים, יש רק צל קלוש שלהן. איקונין של איקונין, כמעט ריק, ובכוונה.
הקיסר, שני בניו והקיסר השותף בוחנים את הבד יחד. שלושה נשענים לאחור, ואחד רוכן קדימה, מואר מבפנים. הבנים רואים רק קווי מתאר. הקיסר השותף רואה עיניים ואוזניים. לרגע אחד הסרט נותן לתווי הפנים להופיע כמו צל, ואז הם מתמוססים.
אופה מעצב כיכר לחם, כמו שאופים עושים כל בוקר. ואז הידיים שלו דוהות באמצע התנועה, והלחם ממשיך להשתנות לבד. הוא הופך ללחם פרוס של אמצע המאה העשרים, עטוף בנייר שעווה, ומשוכפל. מעליו המילים מתרככות, משלא בידי אדם לבלי מגע יד אדם.
חמש כיכרות זהות נעות על הפס כמו מנחות. הפועלים לובשים סרבלים כחולים, מאחורי ראשיהם עלי זהב סדוקים, וידיהם מורמות בתנוחת התפילה שנקראת אוראנס. יד בכפפה מושטת אל הכיכר הבאה, ודוהה לפני שהיא נוגעת בה. הפס לא עוצר.
הלוח הופך לאיקונין של יד פתוחה אחת. מכסה מכונת הצילום יורד, והיד שסוגרת אותו דוהה. הדימוי מצולם, ומצולם שוב, עד שהוא מתפורר לנקודות רסטר, ואחר כך לפיקסלים גסים. זה התפר שבו האנלוגי הופך לדיגיטלי, בסטופ־מושן.
שני עובדי הייטק בקפוצ'ונים, עם תגים על שרוך ועם הילות, כורעים משני צדי לפטופ, וידיהם מורמות באותה תנוחת אוראנס של פועלי המפעל. על המסך איקונין ביזנטי היפר־ריאליסטי של יד, מושלם עד כדי חשד. יש לה שש אצבעות. האם היא נוצרה ב־AI?
הדימוי שנוצר על המסך מתפרק לפיקסלים של זהב, והפיקסלים מתארגנים מחדש ליד. זו אותה יד.
רולנד בטנקורט חוקר את האמנות הביזנטית ואת הגלגולים שלה בתרבות של ימינו. ועדת השיפוט של פרס דן דוד תיארה אותו כ”הוגה תרבות יצירתי במיוחד, שהמחקר רחב היריעה שלו מציע נקודות מבט ייחודיות על האימפריה הביזנטית, ובאותה מידה על פארקי דיסני ועל העולם המודרני, ושעבודתו עיצבה מחדש את תולדות האמנות.”
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.