על הווארד צ'יאנג, ועל האישה שהעיתונים המציאו.

באוגוסט 1953 דיווח העיתון הטייוואני יונייטד דיילי ניוז שהתגלה חייל אינטרסקס: שיה ג'יאנשון. בתוך שבוע כבר לא כתבה העיתונות על חייל בצבא הרפובליקה שמינו העמום הדאיג את הרשויות, אלא על הטרנסקסואלית הסינית ”הראשונה”: כריסטין הסינית, על שם כריסטין יורגנסן, יוצאת הצבא האמריקאי שהפכה לסלבריטי. בהמשך הוגדרה שיה מחדש כאישה.

צ'יאנג חוקר את מה שהסיקור הזה חולל. ההשוואה בין שתי הכריסטינות, אחת מהעולם דובר הסינית ואחת מהעולם דובר האנגלית, הפכה לזירה שבה התווכחו אם שיה נחשבת אישה, אם הרפואה יכולה לשנות מין, ומה מבדיל את טייוואן מהמערב. המונח bianxingren נכנס לשפת היומיום. בדפי העיתון נוצרה זהות, ולזהות הזאת היה תפקיד פוליטי.

כמעט לא שרדו תצלומים של שיה שאפשר לעבוד איתם. מה שכן שרד, ובשפע, הוא העיתונים, הרבה יותר ממה שצ'יאנג ציפה למצוא. לכן הסרט אינו דיוקן שלה. הוא עוסק בעיתון, ובקוראים האלמונים בטייוואן שפגשו אותה שם.

שני רבדים, שרק פעם אחת מתמזגים. המציאות צילומית, בשחור־לבן: טייוואן האמיתית של 1953, גגות רעפים, כביסה תלויה, סמטאות, דוכני שוק. צבע מופיע רק כשנכנסת פרשנות. כל דמות מצוירת, כל מריחת צבע, היא משהו שמישהו מדמיין, שואף אליו, או שמספרים לו.

הכלל העיצובי הזה נושא את הטיעון כולו: המציאות והייצוג של מה שהעיתונות עשתה משיה הם קיום חזותי נפרד: קו דיו, צבעי ריזוגרף, שכבות צבע שזזו מעט ממקומן, המראה המודפס של מגזין שעבר מיד ליד. ובסוף הסרט הוא נותן לשתי השכבות לגעת זו בזו, באמצעות אישה אחת נוספת.

העיתון הוא הנשא של השינוי התודעתי. המצלמה אף פעם לא מתמקדת בו עצמו. אנחנו רק רואים את העקבות שהוא משאיר על אנשים: מוכר מושיט לאיש עיתון מקופל, האיש נושא אותו לאורך סמטה, והצבע פורח על הקירות מאחוריו. הרעיון כבר מתחיל להסתובב בעיר עוד לפני שמישהו מביע אותו.

לא היה לנו ממה לבנות את דיוקנה של שיה, לא נמצא דיוקן באיכות טובה שאפשר לעבוד איתו, ולא תיעוד מצולם של החדרים שבהם קראו את כל הסיקורים עליה. וכאן נכנסת האנימציה לתמונה. את טייוואן של הסרט שחזרנו מחומרים חזותיים מהתקופה ובנינו שוט אחר שוט: דוכני השוק, גגות הרעפים, קירות הסמטאות, דפי העיתון שהודבקו על קיר בתוך בית, הנורה החשופה מעל שולחן המשפחה.

בזכות השחזור הזה הסרט יכול להחזיק שני רבדים בבת אחת. העולם הצילומי היה צריך להיראות תיעודי ומשכנע, ורק כך הדמויות המאוירות שנכנסות אליו נתפסות כמשהו אחר: לא אנשים, אלא מה שסיפרו לאנשים.

במרכז הסרט משפחה אחת סביב שולחן אחד, תחת נורה חשופה, והעיתון עובר מיד ליד. לצד כל אחת מהדמויות עומדת שיה/כריסטין משלה, ארבע פרשנויות באותו חדר. החדר עצמו נשאר בשחור־לבן.

הווארד צ'יאנג חוקר את תולדות המגדר, המיניות והמדע בסין המודרנית ובעולם דובר הסינית. הוא מחזיק בקתדרה על שם Lai Ho & Wu Cho-liu ללימודי טייוואן באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. הוא כתב את After Eunuchs: Science, Medicine, and the Transformation of Sex in Modern China (Columbia University Press, 2018) ואת Transtopia in the Sinophone Pacific (Columbia University Press, 2021). ועדת השיפוט של פרס דן דוד שיבחה אותו ”על גישתו פורצת הדרך לתולדות המגדר והמיניות במזרח אסיה”, וציינה ”את הדרך שבה הוא בונה מסגרות מוסדיות ומושגיות חדשות, ובראשן ’טרנסטופיה’, כדי ללכוד את המורכבות ואת הגיוון התרבותי של העולם דובר הסינית.”