סרט של שלוש דקות שכולו נראה מבעד לטבעות מנייר חתוך, שהן גם צמצם של מצלמה וגם חתך בשכבות החפירה. הוא נפתח באתר נעול, ונגמר כשהקהילה צועדת פנימה.
בדרך כלל הארכיאולוגיה מגיעה לאתר מבחוץ. מומחים נכנסים, השטח מגודר, הממצאים יוצאים בקופסאות, ועל האנשים שגרים ליד החורבה כותבים בדוח, אבל לא שואלים אותם. מרקונה מבקש להפוך את הסדר הזה. הוא מתכנן אתרי מורשת יחד עם הקהילות שסביבם, ומתייחס לנוף שלפני הקולוניאליזם ולנוף הקולוניאלי כרצף אחד, ולא כשתי תקופות נפרדות.
ועדת השיפוט של פרס דן דוד שיבחה את מרקונה על ”גישה מחוללת שינוי לארכיאולוגיה, שנותנת עדיפות לתכנון משותף של אתרי מורשת עם בעלי העניין המקומיים, ועל מחקר שחוצה את הגבולות הכרונולוגיים המקובלים וחושף את הרציפות העמוקה בין הנוף שלפני הקולוניאליזם לנוף הקולוניאלי.”
תכנון משותף הוא רעיון שקשה מאוד לצייר. בחרנו לבדוק אותו בסקרנות, דרך ”חור מנעול” מנייר: מי משתתף, ואיך? הסרט לוקח את הדימוי שליווה אותו מההתחלה, מבט עגול שהשער שולט בו, ופשוט פותח את השער.
בחצי השני של הסרט, הידיים על המפה כבר לא אותן ידיים: גם יד מקומית אוחזת בה עכשיו. הדמות בפונצ'ו האדום, שעד אז עמדה מאחורי הסורגים, נכנסת פנימה. אחריה עובר בשער קהל שלם, נגנים, נשים בחצאיות צבעוניות, משפחות, וכולם עולים אל האתר. הסורגים נעלמים. ממש לפני שהטבעות נסגרות, רואים את המבנה העתיק מלא אנשים.
ומה שהכי חשוב לנו: הקהילה לא מופיעה בסרט כמשהו שחוקרים. הם האנשים שמחזיקים את המפה.
את כל זה הסרט אומר דרך הפריים, ולא דרך הקריינות. כלי העבודה של הארכיאולוגים, כף חפירה, שבר חרס, מפה ומצפן, מונחים על השולחן מחוץ למעגל, ואף פעם לא נכנסים לתמונה. ובתחילת הסרט, כשהטבעות נפתחות, מה שמחכה מאחוריהן הוא שער נעול.
כל דימוי נראה מבעד לטבעות קונצנטריות מנייר חתוך, שנפתחות ונסגרות סביבו. אפשר לקרוא אותן בשתי דרכים בבת אחת, ושתיהן נכונות. הן צמצם של עדשה, שקובע על מה מותר להסתכל. והן גם חתך סטרטיגרפי, שכבות האדמה שחופרים דרכן כדי להגיע אל האתר.
כף חפירה, שבר חרס, מפה, מצפן. הם מונחים בשוליים, ואף פעם לא בתוך התמונה.
האתר פתוח למי שיש לו אישור להיכנס. החוקר נכנס. האישה שגרה ליד נשארת בחוץ.
המעגל נחצה לשניים. בצד אחד ארכיאולוגים מטפסים במדרגות המבנה. בצד השני הקהילה. אותו מקום, שני עולמות, וקו שעובר בדיוק באמצע.
המפה כבר לא משמשת צד אחד כדי לקרוא על הצד השני. עכשיו שני הצדדים מחזיקים בה יחד.
נגנים, משפחות, צבע. לא מבקרים שמכניסים אותם לאתר, אלא אנשים שמגיעים למקום שהם חלק ממנו.
הדימוי האחרון בסרט הוא האתר, וכולם בתוכו: כל מי שרוצה להיות שם, יכול. ואז הנוף נסגר, והסרט נגמר.
ג'אנקרלו מרקונה פלורס הוא ארכיאולוג שחוקר את החוף המרכזי של פרו, ועומד בראש המחלקה למדעי הרוח, לאמנויות ולמדעי החברה ב‑UTEC, האוניברסיטה להנדסה ולטכנולוגיה בלימה. במחקר שלו הוא בוחן את הכלכלה הפוליטית ואת כלכלת משק הבית בשלהי התקופה שלפני הספרדים, את היישובים בלומאס, נאות הערפל של עמק לורין, ואת השאלה איך התשתיות של האינקה מעצבות עד היום את הדרכים שמשתמשים בהן. לצד זה הוא עוסק בניהול מורשת בשיתוף קהילות, שבדרך כלל נשארות מחוץ לתהליך.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.