על דגומר דגרוט, ועל היום שבו כדור הארץ לא הושמד.

בשנות השישים, כשנאס״א התכוננה להנחית אדם על הירח, מדענים רציניים טענו שאולי התפתחו שם חיים מיקרוביאליים, ושאם יגיעו לכדור הארץ עם האסטרונאוטים, הם עלולים לזהם את הביוספרה ולגרום למגפה חמורה מכל מה שהאנושות הכירה. רשת של מדענים, אנשי ממשל ועובדי מדינה בנתה פרוטוקול הסגר כדי למנוע את התרחיש הזה.

דגרוט חקר מה קרה בפועל. הוא גילה שמה שנאס״א אמרה לציבור ומה ששקלה בדיונים פנימיים, היו שני כיוונים הפוכים, ושהפרוטוקול היה רצוף כשלים, שרבים מהם לא דווחו מעולם.

ובכל זאת, זו היסטוריה רצינית ולא שערורייה, וההבדל הוא במסקנה. אף אחד לא היה מושחת. ההסתברות באמת הייתה נמוכה. האסטרונאוטים היו שלושה אנשים בשר ודם, עם שמות ופנים, והסיכון לכדור הארץ היה תיאורטי וחסר תקדים. כך נראה חישוב סיכונים רציונלי, ובדיוק בגלל זה כדאי להבין אותו, בקונטקסט של ימינו.

רצינו לספר על האנשים ולא על הפרוטוקול. על הציבור ועל מה שהאמין בו, על המדענים שהעלו השערות, ועל אנשי הממשל שנאלצו להכריע ולספוג את הביקורת. כמו שדגרוט אומר, הם הימרו על גורלו של כדור הארץ. לכן בסרט רואים אותם, ולא שום מכשור טכני.

הסרט הוא שרשרת גלגולים אחת, שלבדה מעבירה את כל הטיעון: הגבול בין מה שנשמר בפנים לבין מה שנאמר לציבור שהפך לשידור, ואחר כך לרעש רקע בחדר שבו התקבלה ההחלטה.

דגומר דגרוט חוקר את ההיסטוריה של שינויי הסביבה, על כדור הארץ ובמערכת השמש כולה. הוא פרופסור חבר להיסטוריה סביבתית באוניברסיטת ג'ורג'טאון. ועדת השיפוט של פרס דן דוד ”התרשמה מאוד מהמחקר החדשני והאקטואלי של דגרוט על תולדות האקלים, מחקר ששם דגש חדש על הדרכים שבהן חברות אנושיות מסתגלות לתנאים קיצוניים ושורדות בהם, ומשלב בהצלחה תובנות ממדעי הרוח וממדעי הטבע”, וגם ”ממחויבותו להביא את העבודה הזאת אל הציבור הרחב.”

בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.