על חנה מרקוס, ועל פנים אחרות לגמרי של כוח המדינה.

ב-1 במאי 1556 קיבלה ונציה את פניה של המלכה בונה ספורצה מפולין, האורחת המלכותית הראשונה שביקרה בסרניסימה זה שנים רבות. בדרכה לאיטליה, אחרי שחצתה את האלפים, קיבלו את פניה באודינה ובטרוויזו בטקסים צבאיים, ובפדובה בתהלוכה של מלומדים ונשות אצולה. ובוונציה, בסוף הדרך, חיכתה לה שורה של טקסים על סיפון הבוצ'ינטורו, ספינת הטקס הממלכתית.

מאותו יום שרדו שני נאומים. את הראשון, בלטינית, נשאה ההומניסטית קסנדרה פדלה, אז בת תשעים ואחת. את השני, באיטלקית, נשא לואיג'י גרוטו, עילוי עיוור בן חמש-עשרה. פדלה גילמה בעצם הופעתה את החוכמה ואת האמונה הוותיקות של המדינה הוונציאנית. גרוטו חזר לאותו נושא, מחזור החיים, והפנה את תשומת הלב אל מה שאפשר לתפוס בלי לראות.

שני הנאומים שירתו את הזהות הפוליטית של ונציה, רפובליקה שהעלתה על נס את חוכמתם המשותפת של המדינאים המבוגרים שמשלו בה. כשהציבה במרכז הבמה אישה באה בימים ונער עיוור, הבהירה הרפובליקה לשליטים זרים שבטקסים שלה לא שלמות הגוף היא העיקר, אלא האידיאל האפלטוני של מנהיגות רפובליקנית נבונה. כמו שמרקוס אומרת בסרט, אבני החן של המדינה הזאת לא היו גברים יפים בני שלושים, בעלי אותה sprezzatura שקסטיליונה הטיף לה. אלה היו פנים אחרות לגמרי של כוח המדינה.

ונציה אינה פירנצה, והסרט מקפיד על ההבדל. התעמקנו בציור הוונציאני של התקופה, ובעיקר בצבעוניות של ג'ורג'וני ושל טיציאן. המלכה בונה מצוירת לפי דיוקנאות אמיתיים שלה, וכך גם הדוג'ה של אותם ימים, עד לבגדים שלבש. גם הבוצ'ינטורו מופיע כפי שהיה באמת. רק בשני הנאומים הרשינו לעצמנו יותר חופש, וגם שם נשארנו בקו הריאליסטי.

חנה מרקוס היא פרופסור לתולדות המדע באוניברסיטת הרווארד. היא חוקרת את תולדות המדע, הרפואה והתרבות באירופה בראשית העת החדשה, וכתבה את Forbidden Knowledge: Medicine, Science, and Censorship in Early Modern Italy (University of Chicago Press, 2020). ועדת השיפוט של פרס דן דוד תיארה אותה כחוקרת פורצת דרך ומובילה בחקר תולדות המדע, וציינה שעבודתה מתווה את הכיוון למחקר העתידי על הקשרים בין חברה, מדע ורפואה.

בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.