סרט מחווה קצר על היסטוריונית שחוקרת גזע והגירה במערב האמריקאי, ועל ספר הרישום של קברן בנבדה סיטי. כל מי שנקבר שם נרשם בשמו, חוץ מהסינים, שנרשמו רק בכינוי ”John Chinaman” או ”Mary Chinaman”.
בת' לו-ויליאמס חוקרת הגירה וגזע בתולדות המערב האמריקאי. היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון, ועומדת שם בראש התוכנית ללימודים אסייתיים-אמריקאיים. בספרה The Chinese Must Go: Violence, Exclusion, and the Making of the Alien in America (Harvard University Press, 2018) טענה שהאלימות נגד הסינים ומשטר ההדרה הפדרלי של שנות ה־1880 היו כרוכים זה בזה, שהגירוש והחוק הזינו זה את זה, ושמהתהליך הזה נולדה קטגוריה שארצות הברית לא נפטרה ממנה מעולם: ה”זר”.
ספרה החדש, John Doe Chinaman: A Forgotten History of Chinese Life Under American Racial Law (Belknap Press of Harvard, 2025), עוקב אחרי אלפי החוקים, של המדינות ושל הרשויות המקומיות, ששלטו בחיי הסינים במערב האמריקאי לאורך כשבעים שנה, ואחרי חייהם של האנשים שנלכדו ברשת הזאת. פרס דן דוד הוענק ללו-ויליאמס על מחקר קפדני ויצירתי, שחושף את סיפורי ההדרה והדיכוי הגזעי של אמריקאים ממוצא אסייתי, ואת חיי היומיום של המהגרים הסינים.
לו-ויליאמס עוסקת בפרדוקס שבלב הארכיון. אותם חוקים ואותם ספרי רישום ששלטו בחיי הסינים במערב האמריקאי הם לא פעם העדות היחידה שנשארה מהחיים האלה, ובכל זאת כמעט לא נרשם בהם דבר. אגרה, קטגוריה, ”John Chinaman” או ”Mary Chinaman”. כל פרט בחייו של אדם היה כפוף לחוק, ובזיכרון נשאר ממנו רק טיפוס.
הסרט היה צריך להכיל את שתי האמיתות יחד: את מכונת ההדרה העצומה, הרחובות, העיירות והניירת, ואת האדם היחיד שבתוכה, שהרישום סירב לקרוא לו בשמו. בנינו את הסרט סביב המסמכים עצמם, ספר הרישום, התצלום, העיירה, ונתנו לו לעשות את מה שהארכיון לא עשה: להחזיר את המבט אל האדם שמאחורי הקטגוריה, ולהראות את המחיקה עצמה.
הוא הקפיד לרשום את שמו של כל אדם שקבר, ואת התאריך.
עמוד אחר עמוד, שמותיהם של אמריקאים לבנים, כתובים במלואם.
מפקד האוכלוסין הראשון של קליפורניה מנה בסן פרנסיסקו 2,581 תושבים סינים, ורק שני תריסר מהם נרשמו בשמם. כל השאר נרשמו פשוט ”Chinamen”, אלמונים ומסוכנים.
בשנים שאחרי כן חוקקה קליפורניה מאות חוקים מפלים, שנועדו לשלוט בתושביה הסינים.
הסינים חיו במערב האמריקאי חיים מלאים ומורכבים. לא פעם העדות היחידה למה שעבר עליהם היא של אנשים שלא הכירו באנושיותם.
הסרט מסתיים באישה מתחת לעץ אדום, ומאחוריה העיירה והמים. זו התמונה האחרונה, אחרי ספר הרישום, המפקד והחוקים.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.