מחווה קצרה לשחקנית, מחזאית ויוצרת קולנוע רומה, שהקדישה את חייה לחלץ מהשתיקה את ההיסטוריה של עמה. היא ביקשה שהסרט לא יספר את סיפורה שלה, אלא את סיפורו של דינקה, אגדה שרצתה שהעולם יכיר.
אלינה שרבן היא שחקנית, מחזאית ויוצרת קולנוע רומנייה, בת לעם הרומה. היא הראשונה במשפחתה שסיימה בית ספר ואוניברסיטה, ולמדה באקדמיה לאמנויות התיאטרון בבוקרשט, בבית הספר טיש לאמנויות באוניברסיטת ניו יורק ובאקדמיה המלכותית לאמנות דרמטית (RADA) בלונדון. המונודרמה האוטוביוגרפית שלה, אני מצהירה על אחריותי, והמחזה הבושה הגדולה, הראשון על עבדות הרומה שעלה בתיאטרון ממלכתי ברומניה, הפכו אותה לאחד הקולות המובילים בהשבת ההיסטוריה של הרומה.
ב-2020 ביימה את סרטה הראשון, Bilet de iertare (מכתב מחילה), הסרט הראשון על עבדות הרומה שנכתב ובוים מנקודת מבטם של הרומה. בכל שנה פרס דן דוד ניתן גם לכמה יוצרים שחוקרים את העבר דרך האמנות, ובשרבן ראה במאית קולנוע ותיאטרון עטורת פרסים, שחקנית וכותבת, שעבודתה מעמידה במרכז את ההיסטוריה, התרבות והזהות של הרומה. הרומה הוחזקו בעבדות בנסיכויות הרומניות כחמש מאות שנה, עד שהעבדות בוטלה ב-1856.
בניגוד ליוצר הקולנוע השני שזכה בפרס באותה שנה, אלינה שרבן לא רצתה סרט על היצירה שלה. היא רצתה סרט על דינקה. זה סיפור אמיתי, שהסופר גאורגה סיון תיעד בזיכרונותיו. דינקה נולד עבד בבית משפחת קנטקוזינו-פשקנו, גדל וחונך כאילו היה בן חורין, ובשנות החמישים של המאה התשע-עשרה לקחה אותו האצילה פרופיריצה לפריז. שם התאהב באישה צרפתייה. כשהוצעה לו לבסוף החירות, הבין שמעולם לא היה בידו באמת לקבל אותה, ובייאושו נטל את חייה ואת חייו שלו. הסיפור זעזע כל כך את מי ששמעו אותו, עד שלפי המסופר הוא זירז את התנועה לביטול העבדות.
בנינו את הסרט סביב האגדה ששרבן בחרה. הוא הולך בעקבות דינקה מבית הבויאר אל אולם הנשפים בפריז, משם אל תהלוכת ההלוויה, ולבסוף אל הדף שבו שרד סיפורו. שרבן עצמה עשתה סרט על הפרק הזה בהיסטוריה, Bilet de iertare, והסרט שלנו עומד לצד הסרט שלה. הוא מספר בפעם השנייה סיפור שהיא נאבקת שלא יישכח, ומוקיר יצירה שלמה שמוקדשת להשיב את הקול לחייהם המושתקים של הרומה.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.