מחווה של שתי דקות וחצי להיסטוריון שחזר במחקריו אל שבועיים פוליטיים ב־1951, שבהם התיקון הראשון לחוקת הודו נוסח, עורר מחלוקת ועבר, ואל הוויכוח שמאז לא באמת נסגר.
טריפורדמן סינג הוא היסטוריון של דרום אסיה המודרנית. כיום הוא עמית Ambizione במכון לתארים מתקדמים בז'נבה, ועמית שותף במכון ללימודי חבר העמים באוניברסיטת לונדון. המחקר שלו שואל איך ההחלטות הפוליטיות והחוקתיות שהתקבלו בעשור הראשון של הודו העצמאית עיצבו, ועדיין מעצבות, את המדינה שהיא היום.
ספרו Sixteen Stormy Days (Vintage/Penguin Random House India, 2020) החזיר לתודעה את הדרמה הפוליטית שהתחוללה סביב התיקון הראשון לחוקת הודו ב־1951, רגע שנשמט במידה רבה מהסיפור המקובל על הודו בימי נהרו. פרס דן דוד הוענק לסינג על מחקר היסטורי יוצא דופן בתולדותיה הפוליטיות והחוקתיות של דרום אסיה, ועל עבודה שלוקחת חלק בוויכוח שעדיין נמשך על המבנה החוקתי של הודו, ועל שורשיהם ההיסטוריים של המשברים ההולכים ומחריפים סביב החירויות האזרחיות.
סינג טוען ששישה־עשר הימים של מאי 1951, שבהם ממשלת נהרו הריצה את התיקון הראשון לחוקה בפרלמנט שעוד היה צעיר, אינם פרק סגור. התיקון לא נעצר בחופש הביטוי. בלשון הסרט, הוא ביקש ”לצמצם את היקף הזכות לחופש הביטוי, הזכות לחופש מאפליה, והזכות לקניין.” זה היה ויכוח על דמותה של הודו החדשה, על האומה שהיא תהיה, והוא לא באמת נסגר מעולם.
לכן הסרט מתחיל בהודו עצמה, עוד לפני שהוא נכנס לאולם המליאה. ארמון על המים, שוק למרגלות חומות של מבצר, שער בין עצי דקל, והפרלמנט, מצויר בוורוד בין עלי לוטוס ופלמינגו. הצבעים הם צבעי הודו: ורוד עתיק, גווני אבן חול וטרקוטה, והירוק העמוק של העלווה. וכשהסערה פורצת מעל ניו דלהי, אותה עיר נצבעת בסגול ובכחול.
העיצוב הולך בעקבות הודו, ובעקבות הפרלמנט ההודי של אותם ימים, שרק מעט תיעוד חזותי שרד ממנו.
הסרט נפתח בארץ שהתיקון עתיד היה לחול עליה, בארמונות, בשווקים וברחובות שלה. הצבעים משתנים עם הסיפור, מהוורודים והירוקים החמים של יום בניו דלהי ועד הסגול של הסערה שפרצה מעל הוויכוח.
התיקון הצית ”כמה מהוויכוחים העזים ביותר שידע הפרלמנט ההודי אי פעם.” ”האופוזיציה רתחה מזעם, והאמינה שזו חטיפת סמכויות של הרשות המבצעת, שנועדה לסתום את פיה אחת ולתמיד.” האולם מצויר מלא עד אפס מקום. טורבנים, כובעים וצעיפים בכל גווני הוורוד והחול נדחקים סביב הדוכן.
”הרוח והגשם התחזקו כל כך מהר, שלא הספיקו לסגור את הצוהרים ואת פתחי האוורור, ורבים מחברי הפרלמנט נרטבו עד לשד עצמותיהם. החשמל כבה, והאולם שקע באפלה.”
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.