מחווה של שתי דקות וחצי להיסטוריונית שהחזירה אל הסיפור את העבודה הפוליטית והאינטלקטואלית של נשים שחורות, עבודה שרוב ספרי ההיסטוריה של המאה העשרים היו עסוקים מכדי לראות. ועל אישה אחת בשיקגו, שבאה מעוני וניסתה להעביר עם שלם לארץ באפריקה.
קישה בליין היא פרופסורית ללימודי אפריקנה ולהיסטוריה באוניברסיטת בראון. מחקריה נעים בין ארצות הברית של המאה העשרים, האינטרנציונליזם השחור וההיסטוריה האינטלקטואלית של נשים שחורות, ושוב ושוב הם מביאים אל קדמת הבמה נשים שעמדו בשולי התיעוד וקראו לשינוי חברתי מהפכני.
ספרה Set the World on Fire: Black Nationalist Women and the Global Struggle for Freedom (University of Pennsylvania Press, 2018) חשף רשת חוצת גבולות של נשים שחורות, שעבודתן הפוליטית בראשית המאה העשרים ובאמצעה הייתה מיסודות הלאומיות השחורה והפאן־אפריקניות, ונעדרה כמעט לגמרי מההיסטוריה של שתיהן. פרס דן דוד הוענק לבליין, ”היסטוריונית של ארצות הברית במאה העשרים, המתמחה בהיסטוריה אפרו־אמריקאית, בתפוצה האפריקאית המודרנית ובלימודי נשים ומגדר”, שמחקריה חושפים ”את ההיסטוריה של נשים שחורות בשולי החברה, שקראו לשינויים חברתיים מהפכניים.”
אישה שחורה משיקגו, ענייה שעבדה לפרנסתה, דמיינה מה היה קורה אילו כל האמריקאים השחורים, שזכויות האזרח נשללו מהם בארצם שלהם, היו מתאחדים וחוזרים יחד לארץ באפריקה. זה משהו בין הרצל למשה רבנו. וזה גם, וכאן העיקר, נעדר לגמרי מספרי ההיסטוריה שרוב האנשים קראו, על ארצות הברית במאה העשרים או על התנועה הפאן־אפריקנית. בליין טוענת שזו לא הייתה הערת שוליים. זה היה דמיון פוליטי של המונים, שבראשו עמדה אישה כמו מיטי מוד לינה גורדון (Mittie Maude Lena Gordon), ושמדינה כמו ארצות הברית, מאז הפרק הראשון שלה, מצטיינת בלא לראות.
בליין עצמה אמרה, ודניאלה שותפה לכך, שחשוב לה, כאישה שחורה, להאיר את סיפוריהן של נשים שנראות כמוה. הסרט היה הדרך שלנו להצטרף למחויבות הזאת בתמונות. יצאנו מגורדון, ומתצלום ארכיון של התנועה שלה על מדרגות הקפיטול בוושינגטון. שחזרנו את התצלום כסצנה מונפשת, כדי שילדה שחורה, או אישה שחורה, שרואה את הסרט ב־2026, תוכל לראות מול עיניה איך נראו הנשים האלה, בהמוניהן, על הבמה הפוליטית של המדינה שאיתה התווכחו. הסרט לא עוסק בשאלה אם התוכנית של גורדון הצליחה. הוא עוסק בכך שרואים אותן.
גורדון והנשים של התנועה שלה רצות יד ביד על פני המדינה כולה, והקריינות מספרת שב־1940 כבר הייתה תנועת השלום של אתיופיה הארגון הלאומי השחור הגדול ביותר שהקימה אישה בארצות הברית.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.