מחווה של שתי דקות וחצי להיסטוריון של התרבות האירופית, שעוקב במחקרו אחרי חומר אחד, הזכוכית, לאורך מאות שנים, ושואל איזה תפקיד ייחסו חברות שונות לפיסת זכוכית.
דניאל יוטה הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ניו יורק, וחוקר את התרבות האירופית מסוף ימי הביניים ועד ימינו. במרכז עבודתו עומדת ההיסטוריה של החומר: מה היו חומרים שונים, בתקופות שונות, בעיני האנשים שחיו לצדם.
ספרו Transparency: The Material History of an Idea (Yale University Press, 2023) עוקב אחרי המשמעויות התרבותיות של הזכוכית בבנייה, ואיך השתנו מהעת העתיקה ועד היום. בספריו הקודמים, ובהם The Strait Gate: Thresholds and Power in Western History ו־The Age of Secrecy: Jews, Christians, and the Economy of Secrets, גיבש את השיטה שלו: לקרוא סוג אחד של חפץ לאורך כל התקופות והדתות שהשתמשו בו. פרס דן דוד הוענק ליוטה כהיסטוריון של התרבות האירופית, שקורא את העולם החומרי כהיסטוריה של אמונה.
רוב מי שנכנסים היום לקתדרלה מביטים בחלון ויטראז' וחושבים: כמה יפה. יוטה טוען שלא תמיד זה מה שהחלון אמר. באנגליה של המאה ה־17, חפץ שקתולים אדוקים קנו והתקינו מתוך אמונה הפך בעיני שובר צלמים פוריטני לאליל שצריך לנתץ. בכמה אלפי שנות ההיסטוריה שלה נתפסה הזכוכית כמוצר בית הכרחי, כמותרות אדריכליות, כסימן לקדושה, כסימן להבל וכהוכחה לתאולוגיה שגויה, כל פעם במאה אחרת ובחברה אחרת. אותו חומר, ושוב ושוב משמעות אחרת.
רצינו שהצופים ירגישו את ההתנגשות בין המשמעויות האלה. מתוך התקופות שיוטה חוקר, בחרנו בהתנגשות החדה ביותר. אדם מטפס על סולם ענק, גבוה בקתדרלה, פטיש בידו, ומנפץ בחדווה חפץ שאחרים, דורות לפניו, בנו במחשבה רבה והאמינו שהוא קדוש. זה הרגע הדרמטי שבמרכז הסרט: ההתנגשות בין מה שהחומר היה לבין מה שנעשה ממנו פתאום.
העיצוב שואב מהקתדרלות הגותיות כפי שנראו אז, והסרט כולו עשוי ברוח הוויטראז', החומר שהוא מספר עליו.
בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.
הסרט על יוטה היה הצעד הראשון בדרך לשיטת העבודה שכתבנו עליה במקום אחר, שבה החומר קודם לכול. אם הסרט על ליפסטיק, מציירים אותו בליפסטיק ←