על ססיל פרומון, ועל החפץ שגרם לאנשים משועבדים להאמין שאי אפשר להרוג אותם.

ססיל פרומון היא פרופסור לתולדות האמנות והאדריכלות באוניברסיטת הרווארד, והמנהלת האקדמית הראשונה של גלריית קופר לאמנות אפריקאית ואפרו־אמריקאית במרכז האצ'ינס. כבר עשרים שנה היא חוקרת איך תרבות חומרית הופכת את הדת לגלויה לעין, ואיך תרבות כזאת שורדת ארכיון שנבנה כדי להשמיד אותה.

בספרה The Art of Conversion (UNC Press, 2014) טענה פרומון שהנצרות שנהגה בממלכת קונגו מהמאה ה־16 לא הייתה העתק של הנצרות האירופית, אלא מסורת שאומנים בני קונגו בנו בעצמם, מהחומרים ומהצורות שלהם. פרס דן דוד הוענק לפרומון כהיסטוריונית של אמנות אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית בראשית העת החדשה, ”ובדגש מיוחד על הקשרים האסתטיים בין אירופה לאפריקה, כפי שסחר העבדים האטלנטי יצר וקיים אותם.”

לפי פרומון, חפצים מוחשיים מולידים את הסיפורים שיסופרו עליהם מאות שנים אחר כך, ואי אפשר להפריד סיפור על דת מהחפץ שעומד במרכזו. כשהתחלנו לעבוד על הסרט, גילינו שאנחנו לא יודעים איך חפץ כזה נראה. צרור המגן כמעט לא היה מוכר לנו, והוא כמעט לא מוכר לרוב הצופים. נאלצנו לבקש מהקרן לפנות ישירות לפרומון, כדי שתשלח לנו רפרנסים חזותיים.

כך נעשתה המשימה של הסרט צנועה וזהירה. קודם כול, להראות מהו הצרור. אחר כך, להראות מה האמינו שהוא מסוגל לעשות: להפוך את מי שעונד אותו לחסין מפני כדורים, מפני להבים ומפני עיניים מחפשות. ובאותו מהלך חזותי, להראות מה האמונה הזאת אפשרה: מרידות, בריחות, והנס היומיומי של אדם ששרד את מה שלפי כל הסיכויים היה אמור להרוג אותו. לחפצים של אמונה יש משקל חומרי. הסרט היה חייב לתת לצופים לחוש איך זה להחזיק צרור כזה בכף היד, ולהבין למה הוא היה חשוב כל כך, עד שאנשים החביאו אותו בכריכת מסמכי המשפט שלהם עצמם, רק כדי לא לאבד אותו.

אנחנו יודעים כל כך מעט על מראה הצרורות, שהעיצוב יצא ממה שפרומון הביאה מהמחקר שלה: הציורים והעדויות הכתובות שבהם הם בכל זאת מופיעים.

בכל שנה הקרן בוחרת יחד עם הזוכים את נושא הסרט שייעשה לכבודם, ואנחנו הופכים אותו לתסריט, לתמונות ולתנועה. הזוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה בערב הענקת הפרס, על המסך הגדול, באולם מלא אנשים שבאו לכבד אותם. אחר כך הסרטים עולים לרשתות ולאתר הקרן: יוטיוב, פייסבוק, לינקדאין ועוד, לצד נימוקי הוועדה והראיונות עם הזוכים. יש זוכים שמקרינים את הסרט לסטודנטים שלהם, כדי להראות להם במה הם עוסקים.