סרט תיעודי אינטראקטיבי של שמונה־עשרה דקות, במציאות מדומה. אישה אחת שאומצה, ושלושת החיים שיכלו להיות שלה.
אנלי ויינברגר (Analee Weinberger) הייתה תינוקת כשזוג יהודי מוונקובר אימץ אותה. אביה היה ניצול שואה, ובני המשפחה הקרובים שלו ששרדו השתקעו בבני ברק. היא גדלה כיהודייה, וחלק גדול מילדותה עבר עליה במגרש הגרוטאות שאביה הקים. לפי תיק האימוץ, אמה הביולוגית הציגה את עצמה כיהודייה ועמדה על כך שהילדה תגדל בבית יהודי.
אחרי שהוריה מתו, אנלי פתחה את התיק. הסתירות שבו לא התיישבו זו עם זו, וכשהתחילה לחפש, גילתה שאמה הביולוגית לא הייתה יהודייה בכלל. היה רומן של קיץ באזור כפרי במניטובה, והיו סבא וסבתא מצד אביה הביולוגי שרצו לגדל אותה בחווה שלהם. ובמקביל, דודה חרדית בבני ברק הייתה רשומה כאפוטרופסית החוקית שלה, למקרה שיקרה משהו להוריה.
ולכן היצירה הזאת היא לא חיפוש שורשים. היא שאלה אחת שנשאלת שלוש פעמים. מה היה יוצא ממנה בכל אחד מהחיים שכמעט חייתה?
הצופים כאן לא צופים, הם מחפשים. שלושה מרחבים נבנו כך שאפשר לגעת בהם. המגרש שבו גדלה, הרחוב בבני ברק שבו גרה הדודה, והחווה במניטובה. בכל אחד מהם, חפץ שמרימים משחרר עוד רסיס מהסיפור. את העלילה מרכיבים מי שחובשים את המשקפיים, לפי הסדר שבו הם מוצאים את הדברים, וככה בערך כל אחד מאיתנו משחזר משפחה.
סטודיו Moofa הפיק את הפרק הישראלי ועבד צמוד עם אנלי על הצד האמנותי לאורך כל הדרך, ואיתן שפר הלחין את המוזיקה.
העסק שאביה המאמץ בנה בוונקובר, והמקום שבו גדלה. הרצפה מכוסה במה שאנשים אחרים זרקו, והצופים מפשפשים בו. ככה בדיוק נראתה ילדות שם.
מרימים גביע, ונפתח העולם שהוא היה שייך אליו. החפצים הם לא איורים שהוצבו בסצנה. דרכם הסיפור משתחרר, ודרכם מגיעים גם הסרטים הביתיים של הילדה.
כאן גרה הדודה החרדית שנרשמה כאפוטרופסית שלה. אילו הוריה היו מתים מוקדם יותר, ברחוב הזה היא הייתה גדלה. הרחוב בנוי מצילומים, בגודל טבעי, ושום דבר בו לא מכריז על חשיבותו. צריך להתבונן.
משפחת אביה מתכנסת באוויר מעל הרחוב. תצלומים שמחוברים בחוט אדום, ליד כל אחד כיתוב בעברית, מטפסים דרך דורות של רבנים אל דמות עם כתר בראש. זו השושלת שבתוכה היא גדלה, והסרט מניח לה להיות מה שהיא. מה שמשפחה אומרת על עצמה.
כאן רצו הוריו של אביה הביולוגי לגדל אותה. החפץ שבמרכז האסם הוא זוג נעלי תינוק, תלוי באוויר בגובה העיניים. היצירה נגמרת בחיים שלא קרו, ומחזירה את השאלה למי שחובשים את המשקפיים.
התמונות באדיבות המועצה הלאומית לקולנוע של קנדה. ערכת עיתונות ←